בליל אמצע הקיץ נהג סנופקין לזרוע שמנטפים ביער כדי להרגיז את שומר היער.

זאת מכיוון ששומר היער היה מסמן אזורים בהם מותר ללכת ואזורים בהם אסור, דבר

שהיה מכעיס מאוד את סנופקין הרוח החופשית.

שמנטפים הם יצורים הנעים לעבר האופק וכשהם מגיעים אליו

הם ממשיכים במסעם.

מאז ועד היום, נהוג ברחבי העולם לשחזר זריעה זו כאות הזדהות עם סנופקין, הנודד החופשי האולטימטיבי.

קבוצות בדנמרק המתאספות במצוקים הפונים אל הים ומקריאים שירה, אומנית הפולק הצרפתייה, מישל ג'וזירה, השותלת סביונים בצידי הכביש, הם דוגמאות בודדות לכך..

ליל אמצע הקיץ הישראלי הוא לפני הכל הערב שבין יולי ואוגוסט, היום בו החופש הגדול 

מחליף צד בתקליט (ולא הלילה הקצר בשנה כפי שחושבים). לכן, אני רוצה להציע שבלילו האחרון של יולי

השיירה תנהל את טקס זריעת השמנטפים שלה. מכיוון שהשיירה היא עצמה

דבר ההולך אל האופק ואז ממשיך הלאה, ומכיוון שהשיירה כמו השמנטפים נטענת בחשמל מן השמיים

אני מציע שהשיירה תזרע את עצמה.

כמו שהבילויים אומרים: הציונות היא קודם כל לעזוב מקום דפוק ולהתחיל מהתחלה - 

זריעה היא קודם כל לתקוע משהו בחשיכה על מנת שיצא ממנה.

לכן, הכיוון בעיני צריך להיות של עמידה במעגל סביב הגנרטור, קשירת עיניים של השכן 

ושחרורם לאחר שהסיבוב נגמר. ואז שוב ושוב עד נפילה מהרגליים. 

או אז הכהן הגדול ידליק את הגנרטור, ונוכל כולנו להיטען בו.

אבל זה בהחלט פתוח לשינויים.